<h1>ארחות חיים הלכ' איסורי מאכלות סימן מ"ז</h1>
<h2>דף צז:</h2>
מלוח שאינו נאכל מחמת מלחו הרי הוא כרותח ואיכא מאן דאמר שאינו נקרא [אינו נאכל] מחמת מלחו אלא מליח חזק מאד כמו הבשר שמולחין להביא בדרך כדאמרינן גבי שבת דמולח בשר חייב משום מעבד ומוקי לה דבעי לה לאורחא אבל לביתיה לא משוי איניש מיכליה עץ והבעל התרומה ז"ל דוחה דעת זה דהא חזינן דמייתי בגמרא מליח הרי הוא כרותח גבי הנהו אטמאתא דאימליחו בבי ריש גלותא בגידא דנשיא וכן רב מארי דאמלח לה בשר שחוטה בהדיה בשר נבלה ומאן לימא לן דכל הני בעי להו להנהו מליח לאורחא ודעת הרא"ש ז"ל דכל מליח שמולחין להתקיים כל השנה הוא שאינו נאכל מחמת מלחו שדרך להשרותו במים ולהדיחו הרבה (כשצרוכין) [כשרוצין] לאכלו. אבל ר"ת ז"ל כתב דכל מליח לקדרה הוא הנקרא אינו נאכל מחמת מלחו והרי הוא כרותח וכן נמי דעת הרא"ש ז"ל וטעמא דמלתא דכיון דתקינו הגאונים ז"ל שיעור שהיית המליחה לקדרה כשיעור שהיית צליית הבשר מטעם מליח הרי הוא כרותח דצלי מכלל דבשיעור זה המלח נכנס בבשר ונבלע בכל חלקיו עד שמוצץ ומפליט הדם כלו כמו רותח דצלי ובכך הוא כרותח ממש. והראב"ד ז"ל פי' אינו נאכל מחמת מלחו שאותו מליח אי אפשר לאכלו לבדו בלי תערובות מאכל אחר מחמת שמזיק גרונו כמו הכותח [שמבטלין] [שמטבלין] בו את הפת ואין אוכלין אותו לבדו וכגון מליח שמלפתין בו את הפת ולפיכך התירו בגמרא אותו בר יונה דנפל לכמכא פ' עוף מליח שנפל לכד הכותח שיש בו חלב. והרשב"א ז"ל פי' שבכותח אין בו אלא נסיובי דחלבא שהוא הקום ולא היה מלוח הרבה והתירו ר' חנינא בהדחה בעלמא כדין צונן בצונן דלא אמרינן מליח הרי הוא כרותח אם לא נמלח כל כך שאינו נאכל (מחמת מולחו) בלא הדחה ושטיפה. ועוד בגמרא דדוקא בהיותו העוף חי אבל אם היה צלי שהוא רך לבלוע בעי קליפה ואי אית בה (פילחי) [פילי] פי' בקעים לא סגי בקליפה ואסור. וכן אם הוא מתובל בתבלין. והבעל העיטור ז"ל כתוב ודוקא צלי צונן דמחמת חמימותא דנורא יביש ובלע טפי אבל מבושל צונן לא ודעת הר"ש ז"ל דה"ה למבשל צונן. והראב"ד ז"ל כתב [באסור והיתר שלו] אם ישאל שואל כיון דכמכא רותח הרי בר יונה דנפל לגויה אע"פ שהוא נאכל מחמת מלחו היכי סגי ליה בהדחה והלא צונן שנפל לתוך חם אסור לגמרי דאפילו בקליפה לא סגי דתתאה גבר. י"ל דלא דמי דהתם לגבי חמימותא חומי קא מחים ליה חם לצונן והוו להו שניהם חמין אבל לענין מליחה כל מה (דהוי) [דלא הוי] מליח הרבה שלא יהא נאכל מחמת מלחו בהדחה סגי ליה אלא א"כ הוא צלי או מתובל או אית ליה פלחי שהכשרן חמור עכ"ל. אין מניחין כד של מלח בצד כד של כמך פ' כותח מפני שהוא שואב ממנו ונמצא מבשל הבשר במלח זה שיש לו טעם חלב. ויש דחו זאת הסברא ואמרו כי זה חששא רחוקה שהמלח ישאב כל כך שיעבור שני חרסי הכדים כד המלח וכד הכמך ולפיכך נתנו טעם האיסור שאי אפשר שיפול טפה מן הכמך שכשיוציאוהו מן הכד שלו ויפול על המלח הקרובה אליו וימלח אחר כן הבשר בו.
<h2>דף צט:</h2>
דג טמא שכבשו עם דג טהור [ציר] הכל אסור אלא א"כ היה הטמא אחד ממאתים מן הטהור. ודגים טהורים מלוחים שנמצאו ביד גוי מותרין ואין חוששין שמא נמלחו עם טמאים שאין מליחת טמאים עם טהורים שוה לפיכך הקלו בספקן ועוד שאין ציר דגים טמאים אסור אלא מדבריהם ולפיכך טרית [שאינה] טרופה פי' דגים קטנים מלוחים שראשן ושדרן ניכר שהן טהורים מותרין וכן כתב הרשב"א ז"ל.
<h2>דף קח.</h2>
כל איסור שאינו מפעפע אע"פ שנפל חם על גבי חם קולף מקום שנפל שם ומותר. וכן אפילו נפל חם על גבי חתיכת היתר שבקדרה בד"א בשלא ניער ולא כסה הקדרה אבל ניער או כסה הרוטב מוליך האיסור בכל. וכן הדין בקרומות האיסורין שנצלו או נמלחו כאשר ביארנו. איסור מפעפע שנפל על גבי היתר חם אע"פ שיש בהיתר ששים צריך ליטול ממקום שנפל שם האיסור קליפה עבה והוא הנקרא בכל מקום נטילת מקום ע"כ.
<h2>דף קיב.</h2>
מלוח שאינו נאכל מחמת מלחו הרי הוא כרותח ואיכא מאן דאמר שאינו נקרא [אינו נאכל] מחמת מלחו אלא מליח חזק מאד כמו הבשר שמולחין להביא בדרך כדאמרינן גבי שבת דמולח בשר חייב משום מעבד ומוקי לה דבעי לה לאורחא אבל לביתיה לא משוי איניש מיכליה עץ והבעל התרומה ז"ל דוחה דעת זה דהא חזינן דמייתי בגמרא מליח הרי הוא כרותח גבי הנהו אטמאתא דאימליחו בבי ריש גלותא בגידא דנשיא וכן רב מארי דאמלח לה בשר שחוטה בהדיה בשר נבלה ומאן לימא לן דכל הני בעי להו להנהו מליח לאורחא ודעת הרא"ש ז"ל דכל מליח שמולחין להתקיים כל השנה הוא שאינו נאכל מחמת מלחו שדרך להשרותו במים ולהדיחו הרבה (כשצרוכין) [כשרוצין] לאכלו. אבל ר"ת ז"ל כתב דכל מליח לקדרה הוא הנקרא אינו נאכל מחמת מלחו והרי הוא כרותח וכן נמי דעת הרא"ש ז"ל וטעמא דמלתא דכיון דתקינו הגאונים ז"ל שיעור שהיית המליחה לקדרה כשיעור שהיית צליית הבשר מטעם מליח הרי הוא כרותח דצלי מכלל דבשיעור זה המלח נכנס בבשר ונבלע בכל חלקיו עד שמוצץ ומפליט הדם כלו כמו רותח דצלי ובכך הוא כרותח ממש. והראב"ד ז"ל פי' אינו נאכל מחמת מלחו שאותו מליח אי אפשר לאכלו לבדו בלי תערובות מאכל אחר מחמת שמזיק גרונו כמו הכותח [שמבטלין] [שמטבלין] בו את הפת ואין אוכלין אותו לבדו וכגון מליח שמלפתין בו את הפת ולפיכך התירו בגמרא אותו בר יונה דנפל לכמכא פ' עוף מליח שנפל לכד הכותח שיש בו חלב. והרשב"א ז"ל פי' שבכותח אין בו אלא נסיובי דחלבא שהוא הקום ולא היה מלוח הרבה והתירו ר' חנינא בהדחה בעלמא כדין צונן בצונן דלא אמרינן מליח הרי הוא כרותח אם לא נמלח כל כך שאינו נאכל (מחמת מולחו) בלא הדחה ושטיפה. ועוד בגמרא דדוקא בהיותו העוף חי אבל אם היה צלי שהוא רך לבלוע בעי קליפה ואי אית בה (פילחי) [פילי] פי' בקעים לא סגי בקליפה ואסור. וכן אם הוא מתובל בתבלין. והבעל העיטור ז"ל כתוב ודוקא צלי צונן דמחמת חמימותא דנורא יביש ובלע טפי אבל מבושל צונן לא ודעת הר"ש ז"ל דה"ה למבשל צונן. והראב"ד ז"ל כתב [באסור והיתר שלו] אם ישאל שואל כיון דכמכא רותח הרי בר יונה דנפל לגויה אע"פ שהוא נאכל מחמת מלחו היכי סגי ליה בהדחה והלא צונן שנפל לתוך חם אסור לגמרי דאפילו בקליפה לא סגי דתתאה גבר. י"ל דלא דמי דהתם לגבי חמימותא חומי קא מחים ליה חם לצונן והוו להו שניהם חמין אבל לענין מליחה כל מה (דהוי) [דלא הוי] מליח הרבה שלא יהא נאכל מחמת מלחו בהדחה סגי ליה אלא א"כ הוא צלי או מתובל או אית ליה פלחי שהכשרן חמור עכ"ל. אין מניחין כד של מלח בצד כד של כמך פ' כותח מפני שהוא שואב ממנו ונמצא מבשל הבשר במלח זה שיש לו טעם חלב. ויש דחו זאת הסברא ואמרו כי זה חששא רחוקה שהמלח ישאב כל כך שיעבור שני חרסי הכדים כד המלח וכד הכמך ולפיכך נתנו טעם האיסור שאי אפשר שיפול טפה מן הכמך שכשיוציאוהו מן הכד שלו ויפול על המלח הקרובה אליו וימלח אחר כן הבשר בו.
<h2>דף קיב:</h2>
המלח מחמם ומפליט ומבליע לפיכך בשר שחוטה שנמלחה עם בשר נבלה וכן דג טהור עם דג טמא אסורין. וכתב הרשב"א ז"ל בד"א כשהיו שניהם מלוחין וכן כשהיה הטמא מליח והטהור טפל אבל אם היה הטהור מליח והטמא טפל מותר מפני שחתיכה מלוחה פולטת וכל שפולטת אינה בולעת ודוקא כשהטמא המליח למטה והטהור (נופל) [הטפל] למעלה לפי שהתחתון גובר ומחמם אבל אם הטהור (הנופל) [הטפל] למטה והטמא המליח למעלה אינו אוסר התחתון אלא כדי קליפה. ובד"א כשהיה הטמא המליח שמן למטה לפי שהשומן והחלב מפעפע ואפילו על ידי מליחה ונבלע בכל ההיתר ואוסרו אלא א"כ יש בו ששים של היתר כנגד כל האיסור אבל אם אינו שמן אע"פ שהוא למטה אינו אוסר אלא כדי קליפה שהמליח אינו דומה לרותח מבושל אלא לצלי. ולפיכך כל איסור שאינו מפעפע שנמלח עם ההיתר כגון בשר שנמלח עם שמנו של גיד ועם קנוקנות שבו וכן שנמלחו עמו הקרומות האסורים קולף ואוכל השאר שאין שמנו של גיד וקנוקנות וקרומות שלו מפעפעין בין בצלי בין במליחה ואין אוסרין אלא כדי קליפה. באי זה מליחה אמרו שנמלח הרבה עד שאינו נאכל מחמת מלחו והוא כדרך שאדם מולח לקדרה. פחות מכן אינו צריך אלא הדחה בצונן.
